בראל אדם הוא דמות מוכרת בקהילת הריצה הישראלית, ובתל אביב בפרט. לכן, כשכתבנו כאן בשוונג שהוא סיים שני מבין הרצים הישראלים שהשתתפו במרתון בוסטון האחרון, זו לא הייתה הפתעה. אלא שמאחורי המרתון הזה, והתוצאה האיכותית שרשם בו, 3:10:06 שעות, היה סיפור סבוך בהרבה, שכלל פציעה לא פשוטה שהעמידה את כל ההישג בספק.
לכתבות נוספות בנושא:
"רצים למען הילדים השקופים": על מקצה האלופים במרוץ קריית גת לזכרו של רפאל חיים קייזלר
סוגרים את האביב בסטייל: מרוצי ומשחי שוונג המומלצים לשבועות הקרובים
הטריאתלט האולימפי המהיר אי פעם: ההישג הייחודי של אלכס יי במרתון לונדון
מרתון בוסטון נחשב לאחד המרתונים היוקרתיים בעולם. הן מתוקף היותו בסבב המייג'ורז, והן בזכות המסורת והוותק שצבר ב-128 שנות קיומו. המרתון עשה לעצמו שם גם כאחד המרוצים שהכי קשה להתקבל אליהם, כשהרצים נדרשים לקריטריון קשוח, וגם הוא לא תמיד מספיק. לכן, כשקיבל אדם את הבשורה שהוא זוכה למקום על קו הזינוק, היה לו ברור שהוא לא יוותר על זה.
"בנובמבר טסתי לפרויקט בסנטה טרזה שבקוסטה ריקה, להקים בר-מסעדה", מספר אדם לשוונג: "בזמן השהות שלי שם, אחרי מאמצים רבים, קיבלתי את הבשורה שהתקבלתי למרתון בוסטון. היו לי את כל הסיבות בעולם לוותר, אבל הלב שלי אמר – ללכת על זה בכל הכוח. ומהרגע שקיבלתי את ההחלטה, כל המכשולים והקשיים שהיו לנגד עיניי הפכו לבעיות שצריך לייצר להן פתרונות – ולנצח אותן, לא ל”סיבות לוותר”. יש תאריך למרתון. יש מטרה. בונים תוכנית אימונים – ונצמדים אליה".
בראל אדם | צילום: מרתון בוסטון
איך הצלחת להתאמן כמו שצריך בקוסטה ריקה?
>>"כן, זה ממש לא המקום האידיאלי להתאמן בו למרתון: ג’ונגל, חם, אין כבישים סלולים ודרכים נוחות. בטח לא לריצות ארוכות, ובטח לא כשאתה בן 29, מנהל שני עולמות במקביל – אחד בישראל ואחד בסנטה טרזה – בהפרשי שעות ומתוך ערך עליון להיות הכי טוב ומקצועי שאתה יכול. נצמדתי לתוכנית, גם עם מעבר קיצוני מהחום שם לקור ושיא החורף בארץ כשחזרתי לשבועיים".
ומכאן המשכת להתאמן רגיל?
"אז זהו, שממש לא… אחרי שבועיים טסתי לסרי לנקה, לפרויקט שעבדתי עליו שמונה חודשים: פסטיבל מוזיקה של 8 ימים. מקום שהוא גן עדן עבורי מהרבה בחינות – אבל גיהינום רק בדבר אחד: ריצות. אבל אין ברירה, חייבים להיצמד לתוכנית. ואם בסנטה התנאים לא היו אופטימליים – בסרי לנקה לא היו תנאים בכלל. כל יום הייתי צריך לעשות ריצה על הליכון. ובסופי שבוע, תוך כדי שאני מנהל את הפסטיבל, הריצה הארוכה גם היא על הליכון.
שום דבר לא יכול להשתבש… או שכן?
משם, בראל חזר לארץ לישורת האחרונה של האימונים לפני רגע השיא. חצי שנה של הכנה, 4 מדינות שונות והכנה לא אופטימלית בלשון המעטה. ואז, כשחשב שחזר למסלול, הגיע המשבר האמיתי, או יותר נכון… השבר: "בסיום הריצה הכמעט מסכמת, חודש לפני המרתון, התחילו לי כאבים שהתגלו כשבר בצלע מס’ 9. פציעה שזמן ההחלמה שלה, בהנחה שאתה במנוחה מוחלטת, הוא 4 עד 8 שבועות".
בראל אדם | צילום: מרתון בוסטון
ברור לך שכנראה שרוב האנשים בשלב הזה היו מוותרים על המרתון
"ברור, וגם רוב אנשי המקצוע אמרו לי לוותר, אבל אני לא רציתי. חיפשתי את מי שיגיד לי איך כן אפשר לעשות את זה ולעמוד שם על קו הזינוק. חשוב לי לציין שלאורך כל הדרך התייעצתי עם אנשי המקצוע הטובים ביותר, ולא הייתי עושה משהו שעלול לייצר נזק. לא מוותרים בכל מחיר, אבל חשוב לדעת מה הגבול".
אז איך קמים מזה למצב של ריצת מרתון?
"האמת, בעיקר שיקום קשוח, לצד שמירה על כושר. הפציעה שחוויתי הייתה פציעה שאין אופציה לזרז את תהליך ההחלמה שלה בטיפולים, כי מדובר בשבר פנימי שמלבד זמן לתת לו להתאחות אין יותר מדי מה לעשות. בגלל שהייתי צריך לשמור על כושר סיבולת למרתון, חיפשתי פתרונות שלא יחמירו את הפציעה. הייתי מתאמן פעמיים ביום – בוקר וערב – על אליפטיקל כדי לשמר את הכושר. נמנעתי כמה שיותר ממגע שיכול להכאיב ולהחמיר את הפציעה
וחזרתי לרוץ בהדרגה איטית ומבוקרת. כל יום הרגיש כמו צעד קדימה, שניים אחורה – או ההפך. מה שכן, למדתי רמת חיבור שלא האמנתי שקיימת עם הגוף שלי. הרבה עבודה עם הראש, שהיה בזמן הזה חזק יותר מהכל. והלב האמין לאורך כל הדרך. אני חושב שזה מה שהחזיק אותי בשבועות האלה".
מה אמרו האנשים הקרובים אליך?
"הסביבה הקרובה אלי, שאוהבת אותי ודואגת לי – אמרה לי לוותר. אני מבין אותם, בכל זאת אני לא ספורטאי תחרותי. זה לא המקצוע שלי. בהתחלה לא ידעתי להסביר להם למה אין סיכוי שאני מוותר, ואז פשוט הבנתי: המרתון עצמו הוא לא הסיפור. הוא רק קו הסיום של המסע הזה. כל הדרך לשם, כל ההכנה, העליות והירידות, ההקרבה, הימים הקשים, הבקרים שאין לך כוח, הריצות שלא נגמרות, בחום, בקור או על ההליכון – הם המרתון האמיתי. היום עצמו זה רק הפיניש ליין. זה שני הקילומטרים האחרונים, והבנתי שאין שום סיכוי בעולם שאני עוצר רגע לפני הסוף".
בראל אדם | צילום: מרתון בוסטון
עכשיו, כשאתה כבר אחרי, איך אתה מסכם?
"החצי שנה הזו הייתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש. היא הפגישה אותי עם המקומות הכי עמוקים שלי, הראתה לי כמה כוח יש בי ועד כמה אפשר לעשות הכל בחיים, ושאנחנו חזקים יותר ממה שאנחנו חושבים. לחצות את קו הסיום בבוסטון היה אקורד הסיום הכי מטורף שיכולתי לדמיין. הבנתי שבמקרים כאלה המבחן שלנו כלפי עצמנו, מה שהופך אותנו לאנשים שאנחנו רוצים להיות – הוא איך אנחנו מגיבים למקרים האלה. אם נבחר לוותר,או לצמוח. להיות קורבן, או להסתכל לשמיים, להגיד תודה, ולקבל את השיעור באהבה. אני יכול רק להודות לכל מי שהיה חלק מהמסע הזה ועזר לי בדרך, בלעדיהם זה לא היה שווה כלום".
